סטרס יותר גרוע מעצב

לאחרונה מטופל שלי הגיע עם סוגייה שמפריעה לו בחיים. לא מזמן הוא נכנס למערכת יחסים מבטיחה 👩‍❤‍👨 אך עם בעיה קטנה. הבת זוג שלו נבהלת בכל פעם שהוא נראה לה קצת עצוב ומחפשת דרכים "להפוך" אותו לשמח. וכך בעצם נוצרת סביבו סיטואציה שלא רק עצב מעורב בה, אלא גם סטרס ולחץ "לא להיות עצוב".😣 (סטרס שלא מועיל לאחד שעושה קריירה בתחום שוק ההון…🤦‍♂)

עכשיו, רובכם ייחשבו – איזה כיף, כמה היא אוהבת אותו, הוא זכה. 🥰

אבל מה הם מפספסים פה?
הסטרס הזה יותר גרוע מהעצב.

עצב הוא עוד רגש מקשת רגשות רחבה שאנחנו מרגישים במהלך חיינו. 🌈 זה לא רגש שאפשר להימנע ממנו, וגם לא ממש חכם להילחם בו.

תפקידו של העצב הוא לא לגרום לסבל. כמו ששמחה לא אמורה לגרום ל"היי" קיצוני. שניהם לא ממצים את עצמם ביעילות ומשיגים את המטרה שלהם כשאנחנו לוקחים אותם לקצה.

להילחם "לא להיות עצוב" זו בעצם מלחמה עצובה ואבודה מראש. לקבל את העצב, זו פעולה, שאם תחשבו עליה לעומק, היא די משמחת.
אז מה כבר נשאר? 🙂 🙏

סתמו כבר

הדעה שלך היא לא בטוח מה שאתה חושב באמת
(או מה הקשר בין חופש הביטוי לבין הגאוותנות שלנו?)

לרוב כשמחשבה יוצאת לנו מהפה היא הופכת לדעה.
הדעה הזאת בעצם הופכת להיות עוד כרטיס ביקור שלנו שחילקנו לאנשים סביבנו.
היא מזוהה איתנו ובעצם מציירת את האישיות שלנו כלפי חוץ. 🤓
עד כאן זה נחמד והגיוני.

מתי מתחילה הבעיה?
כשהדעה שלנו לא באמת מתכתבת פה אחד עם המחשבה שעברה לנו בראש.
עד שהמחשבה שלנו נפלטת מהפה שלנו (או דרך המקלדת)🙄 היא עוברת מסננת של מכונת אגו משומנת שכוללת בתוכה – שיקולים של "מה יחשבו עליי", תהיות "איך אצטייר כלפי חוץ", ו"האם אני מצטרף חלק מהעדר סביבי או הולך נגד הזרם?"
כל אלה מכרסמים במחשבה האותנטית שלנו ומייצרים "דעה" שלא באמת משקפת את עצמנו, רק את מי שהיינו רוצים להיות. (האמנם?)

לפעמים מי שאנחנו – זה כבר טוב. ולא תמיד צריך להביע דעה כדי לכפות על עצמנו לנסות להיות מישהו אחר.
לפעמים שתיקה, מגדירה אותנו הרבה יותר טוב מ"דעה" שעברה תהליכים טמאים.

חופש ביטוי זה נחמד. אבל כשגאוותנות מאפיינת אותו, הוא פשוט הופך להיות קרנבל של דעות לא אותנטיות, מיותרות ומזיקות.

סתמו כבר.

בלי לחץ!

לאחרונה התפרסם מחקר שמוכיח שלחץ גורם לשיער שיבה להגיע מהר יותר. 👨🏼‍🦳 איך זה באמת קורה?

מערכת העצבים שלנו פולטת הורמון שנקרא נוראדרנלין, הורמון שגורם לתאי הגזע שלנו לייצר חומר שמשפיע על צבע השיער שלנו. 👩🏻‍🦰
רק שבמצבי לחץ, ההורמון הזה מתפרק מהר מידי ומה שקורה זה ששיער שצומח – צומח ללא צבע. אותו שיער שיבה שאנחנו מנסים להתחמק ממנו. או מה שמייחסים אליו – זקנה.
—-
במילים אחרות –
להיות בלחץ כל הזמן 😖 לא רק גורם לשיער שלנו להיות נטול צבע, הוא גם גורם להרבה דברים סביבנו להרגיש נטולי טעם, ולפספס חוויות שבדרך. 🏕

אם בא לנו ליהנות יותר מצבע וטעם בחיים שלנו, אולי עדיף שנחיה אותם בפחות לחץ.
בת'כלס, למה ולאן אנחנו ממהרים?

 

איך להימנע משטפון אישי?

או איך יודעים מתי הבלון הולך להתפוצץ?

לפני כמה ימים, האדמה שלנו הגיעה לקצה היכולת שלה לספוג. ⛈ כמו החיים, מזג האוויר יכול להשתבש מעבר לרגיל ולהציף אותנו. 🥴

כשאנחנו ממלאים בלון במים אנחנו לרוב יודעים מתי לעצור כדי שלא יתפוצץ. אבל כשאנחנו לא עוצרים בזמן הוא מתפוצץ והמים יורים לכל הכיוונים.💥

לכל אחד מאיתנו יש מיכל נפשי. התפקיד שלנו הוא לזהות רגע לפני שהמיכל הזה מוצף ומתחיל השטפון. שטפון שעלול לפגוע בנו ובסובבים שלנו.

אם אתם מרגישים שעוד רגע המיכל שלכם עולה על גדותיו, זה בדיוק הזמן לעשות משהו עבורכם. 🤗 משהו שאתם אוהבים, שמנקה אתכם, מפרק את האנרגיות שלכם, מרוקן אתכם ומשאיר לכם מקום להתנהל בהגיון ובאיזון.

תמצאו את המשהו הזה ואל תוותרו עליו. הוא יכול למנוע את השטפון האישי הבא שלכם.🙏

מתי בפעם האחרונה הלכתם לאיבוד?

לרוב אנחנו מצמידים אלינו "סייענים" לדרך. אנשים 👨‍🏫 או כלים 📱 שעוזרים לנו לקבל החלטה. 

להמשיך, להמתין, או בכלל לעצור.
מתי בפעם האחרונה ניסיתם לבד? האם זה באמת כל כך מפחיד?.
הרי בסוף, כשמגיעים לצומת שהרמזורים לא עובדים בו, איכשהו עם קצת סבלנות ותכנון נכון הדברים מסתדרים מעצמם.
אולי שווה מידי פעם לקלקל בכוונה את ה"רמזורים" שבחיים שלכם. 

יש סיכוי שתגלו שאתם יכולים לבד, ואולי אפילו טוב יותר. 🤫

טיפ לשנת 2020

מה הדבר הכי טוב שקרה לכם בשנת 2019? 🥳

365 ימים זה המון לזכור. המוח האנושי, זה שכל הזמן מכוון אותנו *לשרוד* נוטה לתת לדברים הפחות טובים לתפוס מקום בזיכרון שלנו.

השנה תנסו משהו חדש:
כמעט כל יום קורה לנו משהו טוב.
זה יכול להיות מעשה שעשינו עבור עצמנו או עבור אחרים. זה יכול להיות משהו שעשו עבורנו. זה יכול להיות שיר טוב ששמענו, ארוחה מצויינת, מחמאה שריגשה, או סתם ערב כיפי עם חברים. זו יכולה להיות שיחה טובה, סרט טוב, סתם נשיקה מבן/בת הזוג באמצע היום, בדיחה פנימית בעבודה, חיבוק מאמא או אפילו רק בוקר כזה שהספקתם בו הכל.

מעת לעת, תפסו את הדבר הטוב הזה שקרה לכם, וכתבו אותו על פתק שתכניסו לצנצנת.
את הצנצנת הזאת תפתחו ב- 31/12/2020.

באופן מפתיע, תגלו דברים מדהימים שקרו לכם השנה שלא חשבתם בכלל שתזכרו. *כל פתק יזכיר לכם כמה השנה שלכם הייתה פורייה.* הצנצנת הזאת יכולה לגלות לכם מה אתם באמת אוהבים, מה משמח אתכם, מה אתם רוצים עוד שיקרה מאותו הדבר… ובימים פחות טובים היא יכולה להזכיר לכם כמה טוב נכנס לכם לחיים ופשוט שכחתם.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לאחל לכם אישית, שהשנה לא תשיגו את כל המטרות שלכם! (אחרת יהיה לכם ממש משעמם…ותציבו מטרות חדשות הזויות)

שתהיה שנה אזרחית מלאה ברגעים קטנים שיהפכו להיות פתקים עם משמעות גדולה ♥

 

אולי בחושך נמצאת האמת?

בחג שכולם מדברים בו על האור, מעניין יהיה דווקא להאיר🔦 על המילה חושך.
חושך הוא כנראה המצב הקבוע ביותר והיציב ביותר ביקום. לא ניתן באמת להעלים אותו. הוא תמיד שם. האור לא גורם לו להיעלם, הוא רק מסתיר אותו.

לרוב אנחנו חוששים מהחושך וכמעט משתתקים ולא מצליחים להתקיים בו. אבל למען האמת – 4 מתוך חמשת החושים שלנו פועלים תקין ורגיל לחלוטין בחושך. בחושך אפשר להרגיש, אפשר לטעום, אפשר להריח, אפשר לשמוע. רק אי אפשר באמת לראות.

אם נטעם בחושך מאכל מסויים שממש טעים לנו 😋 ואז ידליקו את האור, ונגלה ש…אכלנו סופגנייה מקמח עדשים שטיגנו אותה בשמן אבוקדו ומילאו אותה בריבת רגל קרושה 😫 הטעם המדהים ברגע יהפוך להיות הסיוט שלנו. 🤮

זאת אומרת לאור יש חשיבות עצומה לפרשנות של שאר החושים שלנו.
אז אולי בחושך נמצאת האמת?

(לא, לא בדוגמא מלמעלה, אין שום סיבה שסופגנייה כזו באמת תהיה טעימה אבל הבנתם את הרעיון😏).

האור הפיזי הוא הכרחי לשגרת החיים שלנו, אבל לא תמיד הוא מצליח להאיר לנו את האמת ולפעמים גם מטעה אותנו. 😵
כל איש שאנחנו נפגשים בו, נאבק במשהו שאין לנו מושג לגביו, משהו שאור רגיל לא יכול להראות. כשנבין זאת – באופן אוטומטי נהיה נחמדים יותר לאנשים.🙏

הנחמדות הזאת? היא אמפתיה. היא סובלנות. היא מתעלמת ממה שהאור הפיזי מציג ומכילה את מה שהוא לא מצליח להציג. הנחמדות הזאת – היא אור אמיתי.🕯השתמשו בו 

חג חנוכה שמח!

 

סיפור על צב ושועל

🐢🦊
שני אלה נפגשים ביער, שועל מבקש להתפנק על ארוחת ערב. צב מבקש לחיות.

לאן אנחנו בורחים בדרך כלל כשרע לנו? 🏠 לחץ בית הוא דבר הגיוני כשאנחנו בחרדה, עצובים או מפוחדים. טבעי.
הפתרון הקל והפשוט ביותר לטווח הקצר זה פשוט לברוח הביתה ולהתעלם עד זעם יעבור.

הצב ברגע אחד כמובן, התכנס בביתו. השועל הרעב הסתובב סביבו מספר שעות.

התכנסות בבית לא חייבת להיות רק ברמה הפיזית. עם קצת תרגול והכווונה היא יכולה להיות לגמרי מחשבתית ויעילה. התכנסות פנימית אל תוך תוכנו במצבים שליליים יכולה לעזור לנו לחבק את הפחד, את החרדה, את הכאב. לנשום עמוק ולהתיידד עם המצב שאליו נקלענו, במקום להילחם בו. 🙏

לא חייב למהר הביתה, אפשר פשוט למצוא את הבית בתוכנו. 🏠🔍😇.
נשימות מסודרות, דימיון של מקום בטוח או סיטואציה חיובית בחיינו, מחזק את עצמנו *מבפנים* וגורם לנו לחוות את *הבחוץ* טוב יותר.

השועל התייאש, ויתר והלך. הצב ניצל.

בלי לשים לב, בדיוק כמו שהשועל התייאש והתפוגג, כך גם החרדה תיחלש ותתרחק. זו לא בריחה, זה מציאת כוח פנימי חכם💪❤ שיודע לנצח וחוסך לחימה מעייפת ולעיתים מיותרת. תנסו.

למי שווה להקשיב ובמי שווה לפקפק?

ממי לקבל טיפ או על איזה איש מקצוע לסמוך?
למי שווה להקשיב ובמי שווה לפקפק?

החיים מכניסים למציאות שלנו המון אנשים במהלך הדרך
אפשר להבחין בין כאלה שיש להם ביטחון גבוה במה שהם עושים
ויש כאלה שיש להם ביטחון עצמי נמוך במה שהם עושים

אנחנו נוטים לא לסמוך על אלה שיש להם ביטחון עצמי נמוך במה שהם עושים.
אבל אלה שכל הזמן ממשיכים ללמוד ולהתעמק יותר – מבינים מהר מאוד שהם יודעים מעט מאוד ויש להם עוד הרבה ללמוד,
ולכן הביטחון העצמי שלהם נמוך.
אז זה אומר שמי שיש לו ביטחון עצמי גבוה – כנראה שלא התעמק מספיק במה שהוא עושה?

אם זה המצב, ממי הייתם מעדיפים לקבל ייעוץ או שירות כלשהו?

יותר היה קל אם היינו מבינים שאין בושה לא לדעת, אלא שהבושה נמצאת אצל אלה שבכלל לא מנסים לברר.
נכון, זה לא נחמד לגלות שככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו גם מגלים שאנחנו יודעים פחות,
אבל היי, זה עדיף מלהיות בטוחים שאנחנו יודעים הכל אבל בת'כלס? לא יודעים כלום.

דז'ה וו או שיעור לחיים?

לא פעם, קורה לנו שאנשים מהעבר חוזרים לחיינו, סיטואציות משחזרות את עצמן 🔁 ואירועים מכל מיני סוגים פשוט עושים שידור חוזר במציאות שלנו. לפעמים זה בדיוק אותו דבר, לפעמים זה עם תפאורה אחרת, שחקנים אחרים, טקסט אחר, אבל התחושה (שכבר חווינו אותה) היא אותה תחושה.

כששיעורים חוזרים לחיינו, בעצם חוזרים אלינו גם הזדמנויות שלא הצלחנו למצות אותן. והחיים כמו החיים, לא יקלו עלינו. הם יחזירו לתוך המציאות שלנו כל פעם מחדש דברים שלא הצלחנו לרפא בעצמנו או באלה שמולנו. ככל שנתנגד יותר לשיעור שאנחנו צריכים לעבור, כך הוא יחזור לחיינו בצורה מכאיבה ומציקה יותר.😏 האחריות שלנו היא להבין למה השיעור הזה חזר, ואיך הפעם נתנהל בו טוב יותר מפעם קודמת, עד שנצליח להרגיש שלמים – שעשינו את הטוב ביותר שלנו, תיקנו מה שהיה צריך וגם למדנו לשחרר ולהרפות. 😇

במקרים מסויימים גם אם סיימנו שיעור כלשהו בהצלחה, והוא בכל זאת חזר לחיינו – כנראה שיש לנו תפקיד אחר והוא לאו דווקא לתקן משהו בעצמנו, אלא הזדמנות להשפיע ולשנות בשיעור של האחר שמולנו🙏

אל תרגישו אשמים ששיעור חזר אליכם כי נכשלתם בו, תשמחו כי יש לכם הזדמנות לתקן.

למי בדיוק בלאק פריידי הוא שחור?


באמריקה בשנות ה-60 רואי חשבון היו מדפיסים שורת רווח בצבע שחור ✔ ושורת הפסד בצבע אדום 🔻. בתקופת החגים באמריקה (כראוי לאמריקאים) לעסקים יש הרבה שורות רווח שחורות. עבורם, שישי הוא לגמרי שחור בקטע טוב. (אגב, זו הסיבה לשם בלאק פריידי)

עבור הצרכנים, שישי השחור הוא שורות הפסד בבנק, אבל למען האמת ההפסד לא מורגש, כי שופינג משחרר במוח שלנו את הורמון הדופמין (ההוא שאחראי על המצב רוח שלנו…) 🤑

רמת החיים של כולנו זינקה עם השנים. אבל מחקרים מראים שרמת חיים ברוב המקרים לא מעידה על איכות חיים.

איפה המלכודת?🤔 אנחנו מאמינים שרמת חיים גבוהה גורמת לאיכות חיים גבוהה.

תארו לכם חנות שעל מדף אחד יש מגוון מוצרים שכבר יש לכם – רק משודרגים יותר, ובמדף ממול מוכרים קופסאות. קופסא אחת שמכילה זמן עם הילדים, קופסא אחת מכילה ידע, קופסא נוספת מכילה רגשות, וקופסא אחרת מכילה שעות פנאי לתחביבים שלנו…

מה היינו רוכשים? על מה היינו מוציאים את הכסף שעבדנו עליו כל כך קשה? 😏

בלאק פריידי זו אחלה הזדמנות לרכוש דברים שיעשו לנו טוב על הלב, אבל לפעמים הטעם המתוק של רמת חיים גבוהה עובר מהר מידי, בזמן שהטעם המר של איכות חיים ירודה נשאר זמן רב.

שלמות פנימית

בטח שמתם לב בשנים האחרונות לעדר של "מאמנים" ו"מנטורים" שמבלבלים לכם את המוח על מוטיבציה, שפע, כסף ועוד מילים יפות ושקריות. 🤨 אתם בטח גם לא מרגישים בנוח לנוכח המסרים שדוחפים לכם. מסרים שלא באמת מתכתבים עם המציאות.

איפה הבעייתיות כאן? לא רק שהם כל הזמן מדברים על "איך תשיגו", ובקושי מדברים על "מה אתם בכלל רוצים", הם בעיקר לא מדברים על…
מה קורה אם במקרה… לא קרה מה שתכננתם? לא קרה מה שחלמתם? 💭📍איך תגיבו?
האם קיים בכם חוסן נפשי או פיתחתם אחד כזה? 💪

מתאגרפים נוטים להגיע לזירה עם תכנית, חלק רוצים להיכנס בכל הכוח בתחילת הקרב כדי לזעזע, חלק רוצים שהמתחרה שלהם
קודם יתעייף בזמן שהם מתחמקים, חלק מחכים להזדמנויות קטנות. אבל לכולם סביר להניח יש תכנית. עד ש…🥊

מייק טייסון אלוף העולם באגרוף צדק כשאמר – "לכולם יש תכנית, עד שהם מקבלים אגרוף לפרצוף" (במקור, אגרוף לפה).
כי זה בעצם כל הסיפור. אם תמשיכו להקשיב למנטורים שלא מספרים לכם את כל האמת, באגרוף הראשון שהחיים ייתנו לכם, אתם פשוט תתרסקו. 🥴

אז מה היא האמת? האמת היא שאנחנו בני אנוש. פגיעים. רגשית. פיזית.
האמת הנוספת היא שאנחנו לא שולטים במה שיכול לקרות, רוב הזמן.

ההתפתחות האישית שלכם, ההצלחה הפנימית שלכם – ברוב הפעמים לא מתבטאת בשפע חומרי או הישגים על הנייר. אגב, סביר להניח שגם תשיגו לעצמכם את מה שתרצו אם תעבדו נכון, אם תייצרו תכנית מדויקת ותעשו את הבחירות הנכונות. (כי בסוף בסוף… החיים נותנים לנו בדיוק מה שאנחנו צריכים.)
אבל שלמות פנימית היא הדבר הכי חשוב שצריך לשאוף אליו והכי חשוב שנוכל להשיג. 😇🙏
כי היא תבוא לידי ביטוי בכל סיטואציה ובכל תוצאה של כל תהליך שנעבור עם עצמנו. גם אם נקבל ליטוף או אגרוף…

אז לפני שאתם נופלים בפח, תבדקו שיש מישהו שימשוך אתכם ממנו, לפני שמשאית הזבל תגיע. 🙋‍♂

תארו לכם שלא היה לכם תאריך לידה

סליחה, מה השעה? השעה היא עכשיו. 🧘‍♂

תדמיינו לכם עולם שבו לאף אחד מאיתנו אין תאריך לידה.
תדמיינו לכם עולם שבו אנחנו לא יודעים מה הגיל שלנו ושל אלה שסובבים אותנו.

שימו לב איך כמויות של חומות וחסמים מתפוגגים ברגע שהעלמנו מספר אחד מהחיים שלנו.

נכון, זה קצת מבאס כי אנחנו מוותרים על ימי הולדת ✨🧁, אותם ימים שמזכירים לנו שגדלנו בשנה ומציינים בפנינו מספר (שאגב, לא עוצר) שקובע לנו מה אנחנו כן יכולים ומה אנחנו לא יכולים.

תארו לכם שפעוט יעלה לכיתה א' כשהוא מתאים ברמה הקוגניטיבית ולא בגלל שהוא הגיע לגיל 6.
שאנחנו יכולים להתחיל לנהוג מתי שנרצה כי עברנו מבדק אישיות כלשהוא ולא כי בדקו לנו את התעודת זהות. אולי אולי, חס וחלילה, נחיה את החיים בלי שעון סטופר⏱ שרודף אחרינו ומספר לנו שהגענו לגיל פנסיה ורק עכשיו אפשר להגשים חלומות ולעשות כל מה שברוחנו.
שאפילו שיש לנו קמטים אנחנו עדיין יכולים לעשות טראק בקולמוביה, תארו לכם שאנחנו יכולים להיות מנכ"לים בגיל 15.
תתארו לכם שאנחנו עובדים ומתנהגים כאילו אנחנו בני 50, אבל החיים ציינו לנו כבר 80 שנה? ברגע שהעלמנו את תאריך הלידה שלנו, העלמנו גם את הקול הפנימי הזה של "טיק טאק טיק טאק"….🕰

עכשיו אחרי שדמיינתם משהו שלא באמת יכול לקרות והשתתפתם במחשבה הזויה אך עם זאת מסקרנת,
בואו ננסה לפרק את המילה זמן –

העבר – מעניק לנו זהות, אבל לפעמים הזהות הזאת הופכת להיות המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על ההווה. 👓🙈 וההווה שלנו לא צריך לעבור פילטר על בסיס העבר שלנו. כי אז הוא לא הווה אמיתי.

העתיד – אולי צופן בתוכו אופטימיות אבל הוא מלא בתנאים, שיום אחד יהיה לנו מה שאנחנו רוצים, יום אחד נרגיש איך שאנחנו שואפים להרגיש, וזה לגמרי ממכר לחשוב שיהיה טוב, זה אפילו בריא. אבל זו עדיין לא המציאות שאנחנו חיים אותה.

העניין הוא שגם העבר וגם העתיד הם אשליה. כי הם פשוט לא כאן.
ברגע שאנחנו מנתקים את העבר ומפסיקים להתעסק בעתיד, נשאר לנו את הזמן החביב עלינו,
כמו על פו הדוב, נשאר לנו את עכשיו.

בלי שנשים לב – העכשיו שלנו הוא מקום של שלווה. איפה הפספוס? שאנחנו לרוב לא מצליחים לשים לב לעכשיו.

גם אם "עכשיו" לא טוב לנו 😒
אפשר לחבק אותו 😏
ולזכור שעוד רגע יהיה "עכשיו חדש" 😌
שלא תלוי בעבר ולא בעתיד, ולכן ה"עכשיו לא טוב" הזה, יכול להפוך ברגע אחד לנחת. 😊

קחו משימה למחר בבוקר:
כשאתם מצחצחים שיניים, תשימו לב שאתם מצחצחים שיניים.
תחשבו על הפעולה, תרגישו את הלכלוך יורד מהשיניים שלכם, תנו משמעות לצחצוח.
ואת מה שתרגישו באותם רגעים, תחשבו שאתם יכולים להרגיש על כל דבר שאתם עושים במהלך היום.
להיות ממוקדים ברגע הזה, בלי לשפוט אותו, פשוט להיות אותו .

קודם בוחרים דרך, אחר כך מתמודדים עם האיומים שבדרך

סיפור קצרצר לתחילת שבוע ✍

לפני כמה לילות הוצאתי את הכלבה שלי לטיול. מי שמכיר את רייצ'ל יודע שהיא אמנם בגובה שלי (שזה מעט מאוד לבני אדם, אבל המון לכלבים) ועם הגודל הזה בא לב ענק שאפשר רק לקנא בו.

מידי פעם אני משחרר את רייצ'ל כדי שתלך ליידי, לחזק את הביטחון שלה בי, ואת שלי בה.

באופק הלא רחוק מתהלכת לה אמא עם עגלה. מסתכלת על רייצ'ל, עוצרת ומתחילה לצרוח "תקשור אותה הילדה שלי הילדה שלי". האמא מקימה מהומה ודרמה באמצע הרחוב, כאילו כל מה שריי'צל מפנטזת עליו עכשיו לארוחת ערב זו תינוקת בת כמה חודשים.

עכשיו עזבו את הקיצוניות, כל אחד והפחדים שלו. מכבד.
חיברתי את רייצ'ל לרצועה וכל אחד המשיך לדרכו.

אבל לפעמים אנחנו כל כך משקיעים בלשמור על עצמנו ועל הילדים שלנו מפני "איומים" שבדרך, ולא משקיעים קודם בבחירת הדרך שאנחנו הולכים בה בכלל.

ראבק, תעלי למדרכה, את הולכת עם עגלה באמצע הכביש. 🤦‍♂

מותר לכם להטיל ספק במה שנראה קבוע!

לפני שנדבר על הטלת ספק, בואו רגע נטיל ספק במילה ספק:

"סָפֵק הוא מצב ביניים, בין אמונה לחוסר אמונה הנובע בין היתר מתוך אי-ודאות. הספק מביא להטלת פקפוק ברעיונות מסוימים במציאות" (ויקי)

אז מה הרעיון להטיל ספק בהגדרה של המילה ספק?

רוב הפעולות, המחשבות, ההרגשות בחיים שלנו הן קבועות. זאת אומרת קבענו אותן מתישהו במהלך הדרך, לא נולדנו איתן, אבל הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.

עמוק במוח שלנו, אי שם מאחורה בתת מודע, יושב לו טייס אוטומטי. הטייס הזה נהנה מאחלה ג'וב, כל התפקיד שלו די ידוע מראש, אף אחד לא מערער על הכיסא שלו והוא בטח לא עלול לקבל מכתב פיטורים בקרוב. מבחינתו? הכל ודאי. אין דבר כזה אי ודאות, בעיקר בדברים הפשוטים בחיים שדי חוזרים על עצמם.
אבל בהגדרה של המילה ספק, מדובר על מצב ביניים שנוצר ממקום של אי ודאות. מה אם נטיל ספק דווקא ממקום של וודאות?

הרי ברור שאם הרכב לפנינו ממשיך לעמוד גם כשהרמזור הפך לירוק, הנהג כנראה מתעסק בוואטסאפ, וברור שהפעולה הראשונה שנעשה זה לצפור לו אחרי כמה שניות. (זה ונניח אתם מדהימים ובאמת חיכיתם כמה שניות).
הצפירה היא פעולה שנובעת מסיטואציה ודאית. הנהג לא יודע שהרמזור הפך לירוק, הוא צריך צפירה, אני אצפור. אי אפשר להטיל ספק בסיטואציה או בתגובה שלנו אליה. אין כאן אי ודאות. אין כאן ספק.

אבל למען האמת דווקא בדברים שבהם הכי הרבה אין לכם ספק, יכול להיות מעניין אם תעצרו לפקפק רגע במה שנראה לכם אוטומטי.

ידוע שהכלי הבסיסי והחשוב ביותר במדע, הוא הטלת הספק. רק ככה העולם שלנו מתפתח, היסטוריה קורת כל יום רק בגלל אנשים שהחליטו לפקפק במציאות. למען האמת אתם קוראים את הטקסט הזה כי מישהו שם, אי פעם, הטיל ספק בקריאה מדפים. מחשבים, תרופות, בניינים, תחבורה – כל אלה ועוד, התפתחו בגלל פקפוק במציאות.
אז למה אנחנו לא מטילים ספק במציאות הפרטית שלנו?

מה אם נפקפק בהחלטה שלנו לצפור לאותו נהג, ופשוט נהנה עוד כמה שניות מהשיר שיש ברדיו? הרי הנהג לא יעמוד לנצח ברמזור, יש מספיק נהגים מאחורינו שיצפרו לו (לא כולם יקראו את הטקסט הזה).

הטלת ספק בפעולות אוטומטיות כמו "לבדוק את הטלפון שנייה אחרי שפקחתי עיניים בבוקר" לא תמיד מביאות לשינויים גדולים או החלטות הרות גורל (נניח כמו לא לגעת בטלפון לפחות חצי שעה ראשונה של הבוקר, תנסו) אבל הפקפוק הזה יכול להכיר לנו עולמות חדשים, ולהעניק משמעות לדברים שנראים לנו לגמרי פשוטים. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו פועלים אחרת, בוחרים אחרת, ואפילו טוב יותר – רק בגלל שעצרנו לפקפק במה שנראה לנו אוטומטי.

הרמב"ם סבר שבני האדם צריכים לגלות ספק בריא ברעיונות הראשונים שעולים להם ובדעות שלהם. כי אלה חוסמים את ההתפתחות האישית וקוטעים תהליך מחשבתי בשלב מוקדם. הטריקיות היא במילה "בריא". ברור שאין שום היגיון להתחיל לפקפק בכל דבר קטן בחיים. טייס אוטומטי הוא חשוב, הוא שומר עלינו, הוא חוסך לנו זמן, והוא שם כדי להרגיע לפעמים.

אבל מידי פעם, תנו לו ללכת לשירותים או משהו, שבו במקום שלו ותבחנו לאן טסים ולמה, ואולי תגלו עולם, לכו תדעו.

 

לאן אתם הולכים? 👣

תחשבו שהייתם נותנים הוראה ל-waze שלכם "קח אותי בדרך הכי קלה ומהירה" אבל לא נותנים לו יעד 🚩
באיזה דרך הוא היה אמור לבחור?

שאלו את עצמכם לאיזה קבוצת אנשים אתם משתייכים?

1. לאלה שהולכים בלי לדעת לאן. (זה בסדר להבין גם תוך כדי תנועה, השאלה כמה זמן זה לוקח)
2. לאלה ש"זורמים" עד שמשהו קורה (מתאים לאלה שאוהבים הרפתקאות ומסתדרים עם חוסר ודאות)
3. לאלה שקמים בבוקר ויודעים בדיוק לאן הם הולכים, וגם בחרו באיזו דרך הם הולכים.

לא משנה לאיזו קבוצה הצלחתם להתאים את עצמכם, העיקר שעכשיו אתם מודעים.
ומודעות היא נפלאה כי היא נותנת לכם לבחור 🤠

על שיניים אנרגיות וצמיחה

כל הורה יודע שאין דבר יותר מעצבן מהתירוץ "שיניים".
כואבת לתינוק הבטן? שיניים. עלה לו החום? שיניים! עצבני? ברור ששיניים…
מחייך מתוך שינה? גם זה שיניים!
כל פעם כשהתינוק יוצא מאיזון, כולם מסביב, כולל אתם, מאשימים ישר את השיניים.

אבל מה השיניים אשמות? הן אפילו עוד לא צמחו. ולא רק שהן לא אשמות, הן בכלל הפרס בסוף כל הסיפור הזה!

והסיפור פשוט: כשהשיניים צומחות, רוב האנרגיות בגוף נדרשות לטובת העניין. (ובצדק).
מה שגורם לגוף כולו לצאת מאיזון. המערכת החיסונית נחלשת ובכך היא חשופה יותר למחלות ויראליות, וירוסים, חיידקים וכל כאב קטן מתקבל ומתבטא בעצימות הרבה יותר גבוהה מהרגיל.

מה זה קשור אליכם, בין אם אתם הורים ובין אם לא:
אם עוברים עליכם ימים שאתם מרגישים בהם ממש פגיעים, ימים שבהם כל דבר קטן מצליח לחדור אתכם ולערער, כל מקרה מרעיד לכם את הגשר שאתם הולכים בו, ימים שבהם אתם מפרשים סיטואציות בדרך הכי נוראית שיש,
אז מזל טוב! אתם בצמיחה!

הטריקיות בעניין – שזה מאוד מבלבל. איך אנחנו מרגישים עצב או סובלים בזמן שאנחנו בכלל בצמיחה? הרי צמיחה זה דבר טוב!
אז בדיוק כמו שגוף של תינוק פועל לפני צמיחת שיניים, כך הנפש שלנו פועלת לפני צמיחה אישית.
רגע לפני שהצמיחה מגיעה, האנרגיות שלנו נדרשות לטובת הצמיחה ולכן הנפש שלנו הרבה יותר פגיעה והרבה יותר חשופה לדברים רעים שעוברים ליידנו, שבזמנים רגילים היינו יכולים להתמודד איתם יפה.

אם נלך קצת אחורה, נעשה זום אאוט מהפרטים הקטנים ונבחן בצורה ניטרלית ורחבה את התמונה, נשים לב שכל פעם שאנחנו רגע לפני צעד גדול שמעיד על צמיחה (דירה, עבודה, טיול, משפחה, הגשמת חלום ועוד…) לא רק שאנחנו שוכחים להתרגש, אנחנו פשוט עסוקים בלהילחם עם דברים שנראים לנו נוראיים, שלמען האמת הם בכלל לא כאלה. פשוט הכל מרגיש לנו כל כך חזק ובועט – כצפוי לנפש חשופה וחלשה.

בתקופות שאתם מרגישים קצת יותר פגיעים, סביר להניח שמשהו צומח בכם.

והיי, כדי לאכול את החיים, חייב שיניים…

4.5/5

הדברים שבבעלותך, בסוף אתה בבעלותם.

תסתכלו על הבניין שבתמונה.

הבניין הזה הוא המקום בו הפרלמנט של הונגריה יושב. 🇭🇺 הוקם סופית בשנת 1904 בעיר בודפשט.
את התמונה הזאת צילמתי תוך כדי שייט שבו נאמרו כמה עובדות, אבל העובדה שהכי הטרידה אותי הייתה – שרוב הזמן הבניין הזה נמצא בעבודת שימור ותיחזוק בגלל שהוא שופע בפסלים ואלמנטים בעבודת יד, אבני חן וקילוגרמים של זהב, ובעצם בגלל שהוא אחד הבניינים היקרים באירופה.
אבל איך אפשר ליהנות ממשהו כל כך יוקרתי אם אתה רוב הזמן עסוק בלשמר ולתחזק אותו? 🙄

העובדה הזאת זרקה אותי לציטוט מתוך הסרט 'מועדון קרב'.
"הדברים שבבעלותך, בסוף אתה בבעלותם".
תרבות הצריכה שגדלנו לתוכה חינכה אותנו שיש דברים שחייב לרכוש וחייב לחדש מידי פעם.

זה נכון, יש דברים שבאמת חייב לרכוש, אבל באיזה מחיר? 🤑
והאם המחיר הזה גובה מאיתנו תיחזוק ושימור נצחי? 🤕
ואם לא שימרנו כמו שצריך אז זה אומר שכעבור תקופה מסויימת נצטרך לרכוש שוב? 😕
בלי לשים לב התפקידים התחלפו 🔄 אנחנו כבר לא הבעלים של הדברים שלנו, הם הבעלים שלנו.

הרעיון הוא שאם בסוף אנחנו בבעלותם של דברים שצברנו, אולי עדיף לצבור חוויות וערכים?
חוויה לא צריך לתחזק או לשמר, צריך רק לשלוף אותה ממגירות הזיכרון שלנו כדי להדהד את תחושת הנעימות שחווינו בה באותו רגע. איזה כיף? אנחנו הבעלים של החווית שלנו. אנחנו שולטים במה שעושה לנו טוב. ולא מה שעושה לנו טוב שולט בנו.

הונגריה כנראה תמשיך לשמר ולתחזק את הבניין הזה לנצח. ככה זה שלא יודעים במה להשקיע.

4.5/5

יפה שהחלטתם. מה עכשיו?

אז מה הרעיון בלחגוג את ראש השנה ולמחרת שוב לחגוג את ראש השנה. 

אם לשנה הזאת אין תאומה סיאמית למה יש לה שני ראשים?

ההסבר הקליל וההיסטורי כמובן מדבר על הספק שהיה ליהודים מתי בדיוק מתחילה השנה, אז הם פשוט לא לקחו סיכון וחגגו יומיים רצוף.

הפרשנות הפחות קלילה אבל היותר משמעותית – שבחג שני לא באמת חוגגים את הראש של השנה. חוגגים את הגוף.

אם הראש קיבל החלטות, הגוף צריך לבצע אותן.

הרי שחג הוא יום טוב. ויום טוב מביא שמחה, וכשאנחנו שמחים הכי קל לנו להבטיח הבטחות. לדבר על השנה שהייתה, לדמיין את השנה שתהיה ולקבל החלטות עבורה.
אוקיי. התמלאנו באור, מה עכשיו?

עכשיו, מתכננים. בחג שני חוגגים את הגוף. (לא סתם אנחנו דוחפים לו עוד שתי ארוחות).
נחגוג את הגוף כאמצעי.
נחגוג את התנועה, את האנרגיה, את הכלי שמכיל את הנפש שלנו שתעזור לנו לבנות תכנית להגשים את מה שהבטחנו לעצמנו אתמול. נחגוג ונחשוב על תכנית ליישום ההבטחות.

הרי ידוע לנו שאין שום משמעות להחלטה שקיבלנו, אם אין לה תכנית.

עכשיו אפשר לברך את השנה החדשה בכל הברכות הטובות.
זה זמן טוב לאחל לכם חג שני שמח ⁦❤

4.5/5

#על_שליטה_חורף_ואסי_וגורי

בטח יצא לכם לקום בבקרים האחרונים ולגלות שהקיץ כבר עם הגב אלינו ומתרחק. רגע לפני שהחורף מנחית עלינו גוונים אפורים, הנה שני דברים שחשוב לזכור גם בימים שהעננים מערפלים לנו את השמיים:

1. אנחנו לא שולטים על רוב הדברים שקורים לנו בחיים.
2. אנחנו שולטים בפרשנות לדברים שקורים לנו בחיים.

איך משחררים כאב?
מפסיקים להאשים את עצמנו. הרי שאם היינו שולטים בכל דבר שיש לנו בחיים, לא היינו מזמינים לחיינו שום דבר שיכול לגרום לנו לכאב.
לא היינו מזמינים את הפיטורים של עצמנו, או מזמינים שבירת יד, בטח שלא היינו מזמינים פיצוץ צינור במטבח שיציף לנו את הבית, וגם לא מזמינים פרידות ובוחרים ממי כן וממי לא.
אז ראשית, יוצאים מהסרט שאנחנו שולטים בכל מה שקורה לנו בחיים. מקבלים ומבינים – שכאב, נמצא תמיד בכל סיבוב ולצערנו – הוא פשוט בלתי נמנע. (אם אתם מופתעים מהחדשות הרעות, אז עמכם הסליחה).

ואז! (הזקנה התפצלה לשניים)
מתחילים לתרגל. מתרגלים את המוח שלנו לעצור לחשוב לפני שהוא גורם לנו להגיב בדרך הצפויה. זה לא פשוט, אך זה אפשרי.
אם התרגלתם עד היום להגיב בצורה מסוימת למה שקורה לכם במהלך היום יום, בואו תנסו לעצור לכמה שניות לפני שאתם מגיבים, תזוזו הצידה, ותבדקו אם אתם יכולים לפרש אחרת את התוצאה של מה שקרה לכם.

ביום שתשלטו בפרשנות שלכם לדברים שקורים לכם בחיים, הסבל שלכם יפחת. וגם אם החלטתם לפרש את אחד הכאבים שלכם כסבל – אותו סבל כבר יהיה קצת יותר מתון, קצת פחות קיצוני. למה? כי לא כפו עליכם את הפרשנות הזאת, זו הייתה בחירה שלכם לפרש את הכאב כסבל, וכשאתם בשליטה – החיים קצת יותר קלים.

אנחנו לא יכולים לשלוט בעננים, החורף תמיד בסוף מגיע.
אבל אנחנו כן יכולים להתחיל לפלרטט עם הגשם.

5/5

אחת השאלות הכי חשובות, ומסתבר גם יעילות שצריכות להישאל במהלך החיים שלנו מעת לעת היא –
"האם מה שאני עושה, עושה לי טוב או רע?"

לפעמים האינסטינקט שלנו גורם לנו לחדול מלעשות משהו שעושה לנו רע.
ולפעמים אותו אינסטינקט הופך עצמו כבוי. שוכח לפעול בגלל שאנחנו כבר בזרם החיים, נקלענו לשגרה, התרגלנו למציאות מסויימת, טובה או רעה – אנחנו כבר אדישים אליה.

אם הגעתם לסיטואציה בה עצרתם לשאול את עצמכם "האם מה שאני עושה עושה לי טוב או רע?", סביר להניח שהגעתם לנקודה שלא נוח לכם ולא נעים לכם בה.
בדיוק שם צריכה להישאל השאלה היותר חשובה –
למה מה שאתם עושים עושה לכם רע לעזאזל?
ובכן, לשאלה הזאת יש שתי תשובות:

— או שאתם עושים משהו לא נכון, או שאתם עושים משהו לא נכון —

שנייה לפני שאתם מתבלבלים, במילים אחרות:
או שאתם עושים משהו שהוא לא נכון לכם כלל. ויש להפסיק אותו לחלוטין.
או שנכון לכם לעשות את המשהו הזה, אבל אתם עושים אותו פשוט לא נכון.

לצורך העניין,
החלטתם לרוץ כל בוקר. אבל זה גורם לכם לכאבי רגליים נוראיים (=עושה לכם רע)
אז אם לא רצתם המון שנים וזה חדש לכם, כנראה שלא נכון לכם לרוץ. נכון לכם קודם ללכת.
אבל אם אתם רצים כבר המון זמן ועדיין רע לכם, כנראה שאתם פשוט לא רצים נכון ויש צורך לשנות את סגנון הריצה.

וכך בכל דבר שהבנתם שעושה לכם רע ישנן שתי אופציות – או שתפסיקו לפעול בדרך שעושה לכם רע ופשוט תחתכו, או שתשנו את הדרך בה אתם פועלים.

עכשיו נסו לבחון את היום שלכם, שאלו מה עושה לכם רע, בין אם זו פעולה קטנה שגרתית ובין אם מדובר בנושא גדול וחשוב יותר.
אם מצאתם דברים שעושים לכם רע בדקו – האם אתם צריכים ויכולים להפסיק לחלוטין את הדבר הרע הזה, או שניתן לשנות בו כמה דברים שיהפכו אותו למשהו שעושה לכם טוב.

בהצלחה!

4/5

לדרוך במקום זו דרך נפלאה להמשיך לעשות טעויות. אבל לפני שאתם מחליטים להתקדם או מבינים שאתם לא בכיוון הנכון, קבלו על עצמכם את ההקרבה. מה אתם הולכים להקריב? את הדרך שאתם פועלים בה היום למען הדרך שתרצו לצעוד בה בעתיד. קראו את המשפט האחרון שוב. ואז שוב פעם. 

3.5/5

מפחדים לקבל החלטות מ"אינטואיציה"? אם הבטן שלכם אומרת לכם לא לעשות משהו או לעשות משהו, תקשיבו לה. לכם ולבטן שלכם אין מושג שהתת-מודע המדהים שלכם הספיק לעבד את כל הנתונים כל כך מהר, ובכך לעזור לכם להחליט נכון.

את תחושת הבטן שאנחנו לא מצליחים להסביר אנחנו מתרצים במילה "אינטואיציה".
אבל האמת שזה המוח המדהים שלנו שעשה בשבילנו עבודה טובה ומהירה.

פעם הבאה שאתם מרגישים בבטן (וזה לא גזים), אל תחפשו יותר מידי הסברים, תסמכו על הבטן שלכם. יש סיכוי גדול שהיא תחסוך לכם טעויות.

5/5

שקרנים

אחד הדברים המעכבים ביותר בחיים זה השקרים שאנחנו מוכרים לעצמנו.

בשלב הראשון – אנחנו מבינים מה חשוב ומה פחות חשוב לבצע.

(במקרה הטוב כמובן, אחרי תהליך כלשהו שמסדר את הראש)

בשלב השני -אנחנו דוחים לבצע את הדברים הבאמת חשובים. לא בגלל עצלנות. זה פשוט ממש מפחיד לעשות את מה שחשוב. באמת. אז אנחנו מתחילים בדברים הפחות חשובים, הקלילים, נקרא להם כך.

בשלב השלישי – אנחנו מתחילים אובר להשקיע בדברים הפחות חשובים. מבזבזים זמן יקר, מתעכבים על מה שלא חייב להתעכב. הופכים להיות פרקטציוניסטים ברמה מוגזמת ומבצעים מדהים את מה שבת'כלס? לא באמת חייב להיות מדהים.

והנורא מכל – הוא השלב הרביעי.
אנחנו מתחילים לשכנע את עצמנו (ובסוף גם להאמין לעצמנו) שמה שאנחנו עושים כרגע הוא בעצם הדבר הכי חשוב. ובאותו רגע שסדרי העדיפויות הראשון שקבענו לעצמנו בתחילת הדרך מתפזר, לא רק שלא הלכנו קדימה, חזרנו שני צעדים אחורה.

אם אתם לא אוהבים שקרנים, אל תסתכלו במראה.
תשקיעו במה שבאמת חשוב. השאר – עם טיפת השתדלות יסתדר מעצמו.

5/5

#של_תחילת_שבוע

האירוניה – אתם צריכים להפעיל את המוח שלכם כדי לשקר למוח שלכם. הוא כמובן פועל בדרך הטבעית שלו – הפחדה, בשביל לשרוד. ככה נולדנו.
אתם צריכים להתחכם ולעקוף אותו, מתוך הבנה – שרוב הדברים המפחידים שהוא מתאמץ לספר לכם, לא באמת הולכים לקרות.

 
4.6/5

יש קשר ישיר בין כמות הסימנים הכחולים שהשארתם לאחרים, לבין כמות האנשים שיהיו סביבכם בסוף הדרך. הקשר כמובן הוא הפוך. שמרו על הערכים והעקרונות שקבעתם לעצמכם בתחילת הדרך.